אינטליגנציה גופנית כפיתוח יצירתי

1986, רבע גמר משחקי המונדיאל, אנגליה נגד ארגנטינה. מראדונה מקבל את הכדור בחצי המגרש של ארגנטינה, חמישים מטר מהשער האנגלי, מתחיל לכדרר במהירות מדהימה, ועובר כמעט את כל שחקני הקבוצה האנגלית. הם מנסים לעצור אותו, אבל זה בלתי אפשרי: הוא מתחמק ומתפתל - והכדור ברשת! אין ספק – אחד השערים הגדולים בהיסטוריה. האיש גאון.
המאמר נכתב בסיועו ובהנחייתו של אלי ודלר,
מורה ומטפל בכיר בשיטת פלדנקרייז.
24.08.2005 | ד"ר יוסי לב

אבל גאון במה? בדרך כלל גאונות קשורה לאינטליגנציה. מסתבר שגם כאן: מראדונה הוא גאון באינטליגנציה הגופנית-תנועתית שלו. אינטליגנציה זו מוגדרת על-ידי הפסיכולוג הווארד גארדנר (Gardner), במסגרת תיאוריית "האינטליגנציות המרובות" שלו, כך: "יכולת לפתור בעיה או ליצור תוצרים, תוך שימוש בגוף כולו או בחלקים ממנו. רקדנים, אתלטים, מנתחים ובעלי מלאכה מפגינים כולם אינטליגנציה גופנית-תנועתית מפותחת מאד".

בהמשך אנסה להסביר מדוע שיטת פלדנקרייז מסייעת לאנשים רבים, בגילים ובמצבים שונים, לשפר את התפקוד התנועתי שלהם. הטענה היא ששיטה זו מאפשרת לאדם לפתח את האינטליגנציה הגופנית-תנועתית שלו.

פלדנקרייז: יותר לימוד, פחות עומס

שיטת פלדנקרייז היא תהליך של לימוד הדרגתי באמצעות תרגול של תנועות עדינות. המטרה היא ללמוד לבצע כל תנועה תוך שיתוף כל החוּליות והמפרקים הקשורים בה. עם הזמן, כשמושגת מטרה זו, מתקבלת תוצאה חשובה: פוחת העומס המוטל על חלקי גוף שבדרך-כלל מתאמצים יותר מאחרים (למשל, חוליות הצוואר או המותן), מאחר שהעומס מתחלק עתה בין חוליות ומפרקים נוספים, שקודם לכן לא השתתפו כמעט בתנועה. כתוצאה מכך שוככים כאבים וקטֵנה השחיקה של חלקי גוף שחוקים, אפילו אם יש בהם חולשה מסויימת, כמו פריצת דיסק.

מדובר בתפישׂה מערכתית: יעילות פעולתה של מערכת אינה נקבעת על-ידי טיבו של כל חלק בנפרד, אלא על-ידי "עבודת הצוות" של כל רכיביה. בשיטת פלדנקרייז משמעות התיאום בין החלקים היא איכות תנועתם. שיטת העבודה מתחלקת לשתי טכניקות. הראשונה היא הטיפול האישי: לאחר שהמטופל מתאר את בעייתו, נעשית הלמידה, ברוּבה, באופן בלתי-מילולי: המטפל "מסיֵר" בידיו ובודק אילו מִפרקים אִבדו מיכולת התנועה שלהם, ומה ניתן לעשות כדי לשקם כושר זה. הוא מפעיל בידיו בעדינות את גוף המטופל, כשהמטופל שרוי במצב סביל. אך ההתנסות הפסיבית בתנועות נכונות גורמת ללמידה: ידי המטפל מלמדות את גוף המטופל מה מִגוון התנועות שהוא יכול לבצע. הגוף לומד חלק מתנועות אלו ובעקבות הטיפול מבצע אותן באופן פעיל במהלך פעילותו היומיומית. בשיטה זו נרפאו רבים מבעיות שונות - מִגבלות תנועה, כאבי גב, וניוון שרירים.

ברוח התפישׂה המערכתית, המטרה היא לשתף חלקים שמשתתפים בדרך כלל פחות בעומס. אם יש כאבים ולחץ בחוליה מסויימת (למשל במותן) , יֵעשה מאמץ לטפל דווקא באזורים רחוקים (למשל, בין השכמות), ולהגביר את תנועת החוליות שם. לצורך משל ניתן לספר על זמרת שהגיעה לטיפול עקב יבלות במיתרי הקול. המטפל לימד אותה להשתמש במיתרי הקול האחרים שלה, וברגיסטרים נוספים, כדי להקל על המיתר שנפגע משימוש יתר (וראו: שרירי שירה; גליליאו 39 עמ' 48).

טיפולים מסוג אחר הם שיעורים קבוצתיים, המיועדים לאנשים בדרגות בריאות שונות שמבקשים לשפר את יכולותיהם. השיעורים שונים מאד משיעורי התעמלות: רבים מהתרגילים נעשים בשכיבה (דבר המשחרר את השרירים מהצורך לשאת את הגוף, ומגדיל את היכולת להתרכז בלמידת תנועות חדשות). התקשורת ברובה היא מילולית, והמורה ממעיט בהדגמות ובתיקון תנועות שגויות: הוא נותן הוראות לתנועות קטנות, חלקן כמעט בלתי מורגשות, כשהדגש הוא מניעת מאמץ, מחד גיסא, ומאידך גיסא הקשבה לגוף. התלמידים מתבקשים להקשיב היטב ולהתרכז בעצמם; לא "להעתיק" תנועות מאחרים אלא ללמוד על גופם את התנועה המוצעת. הלימוד העצמי כולל גם את גילוי השגיאות (שביצוען גורם לפעמים כאב קל) ותיקונן. כתוצאה מכך נחרתת בתודעת התלמיד לאורך זמן התנועה הנכונה והמתאימה לו באותו זמן.

גם בשיעורים הקבוצתיים המטרה לטווח ארוך היא לשנות את הרגלי התנועה. אלא שכאן המטופל הוא פעיל: הוא מתאמן ומִתנסה בתנועות שמתוכננות כך שהן שונות במובהק מאלו שהוא משתמש בהן בחיי היומיום. בסופו של דבר, המתאמן צובר מִגוון חדש ועשיר של אפשרויות תנועה חדשות, וכן את ההרגל לנסות ולבצע כל תנועה יומיומית תוך שיתוף מִפרקים רבים ככל האפשר.

בהמשך אתמקד בשיעורי פלדנקרייז קבוצתיים, שבהם המטופל מתנסה בתנועות שונות, ובוחר לעצמו דרכי תנועה יעילות יותר, כלומר משַנה את הרגלֵי התנועה שלו.

לרגל ההרגל

כדי להבין כיצד משתנים ההֶרגלים יש להבין כיצד בכלל רוכש הגוף הרגלים תנועתיים. הרגלי התנועה נרכשים בינקות בדרך של ניסוי ותעייה: התינוק מנסה לבצע משימה כלשהי במספר דרכים, לאחר מכן ממשיך לבצע את התנועות שמוכחות כיעילות (כלומר, מקבלות חיזוק חיובי), ולבסוף בוחר בפתרון תנועתי מסוים ומשתמש רק בו. לאחר שהפעוט משתמש בו מספר פעמים, פתרון זה הופך להֶרגל, ובדרך-כלל הוא אינו מנסה פתרונות אחרים לביצוע אותה משימה. הֶרגל הופך תגובה אוטומטית למצב מסוים: בכל פעם שייקרה מצב כזה תופעל התגובה מאליה, ללא נתינת דעת. בעיה צצה אם ההרגל מתחיל להזיק בטווח הארוך - למשל אם הוא גורם לשחיקת מִפרקים וחוּליות, או לפריצת דיסק. הֶרגל תמים יכול להפוך מזיק גם בעקבות תאונה שמשנה את נתוני הגוף. לכאורה, במצבים כאלה די להציע לאדם הסובל לשנות את הרגלו. בפועל קשה מאד לשנות הרגלים, ואגב - לא רק הֶרגלי תנועה, אלא כל הרגל שהוא. בספרו "גוף והתנהגות בוגרת" מציע פלדנקרייז הסבר לקושי זה. הסברו מבוסס על תיאוריות למידה קלאסיות בפסיכולוגיה, ובעיקר על ממצאיו של פבלוב בתחום הלמידה והרפלקסים המותנים, בנוסח הכלב שלמד לקשֵר בין צליל לבין מזון, כך שהשמעת צליל לבדה גרמה לו להגיר מפיו רוק, כרפלקס מותנה.

חוקרים אחרים הוכיחו שלמידה אסוציאטיבית כזו נוצרת לפעמים גם כשלא מעורב רפלקס: לנץ (Lenz) נגע בקודקודו של נבדק מספר פעמים, ולאחר כל נגיעה הורה לו להרים את ידו. לאחר מספר חזרות היה הנבדק מרים את ידו כשרק נגעו בקודקדו, גם כשלא ניתנה הוראה להרים את היד. ניסוי פשוט זה מדגים למידה אסוציאטיבית של דפוס מסוים: אנו לומדים להגיב אוטומטית למצב מסוים, ומספיק שחלק ממנו מתרחש (במקרה זה, הנגיעה בקדקוד), כדי שנגיב.

המִלה "דפוס" חשובה מאד במִשנתו של פלדנקרייז: התנועה לא נלמדת באופן נפרד, אלא אנו לומדים אילו תנועות "הולכות ביחד". לדוגמה, כשמביטים לימין, מפנים ימינה לא רק את העין, אלא גם את הראש, ובעקבותיו הכתפיים, החזה והאגן; כל התנועות הללו "הולכות ביחד" ןמהוות דפוס תנועה. הֶרגל תנועתי הוא דפוס שקשה מאד לשנותו, למרות שלפעמים ברור שהשינוי רצוי ויעיל, בעוד שההִצמדות להרגל שהתפתח היא מזיקה. כדי לשנות משהו, יש לשנות את כל הדפוס; ניסיון לשנותו באופן חלקי בלבד לא יחזיק מעמד. למשל, מי שהולך כשכתפיו שמוטות, יכול למתוח את כתפיו לאחור, אך ברגע שיפסיק להתרכז בכך, יחזור להרגלו, כלומר לדפוס היציבה השמוטה שלו.

לא טוב - שונה

ואצלאוויק , ויקלנד ופיש טוענים בספרם "שינוי" (ראו: לקריאה נוספת) שכל התנהגות, גם הנוירוטית ביותר, מבוססת על היגיון פנימי מסוים, הנשען על הנחות יסוד, שהן תפישׂות ואמונות לגבי טבע המציאות. גם אם הנחות אלו אינן נכונות, אנו פועלים לפיהן ובמסגרתן. כך למשל, האמונה שכדור הארץ שטוח מנעה אנשים מלהפליג רחוק מדי, מחשש שיפלו לתהום. זוהי דוגמה לכוחה של הנחת יסוד: ללא בחינת אמיתותה, לעולם לא נעשה דברים המנוגדים להיגיון שהיא קובעת.

גם בתחום הגופני ניתן לראות כל תנועה כנובעת מהנחות-יסוד מסויימות, במיוחד הנחות לגבי הקשר הקיים בין תנועות מסוימות, כעין אמירה "אני מניח שתנועה א' נעשית תמיד עם תנועה ב'". בדיקה "הגיונית" של אפשרויות תנועה תיתקל כמעט תמיד בהתנגדות: נסו לשלב את אצבעות הידים זו בזו. כעת נסו לשלב אותן הפוך. זה קשה ואפילו מבלבל. אם תעשו זאת במהירות, סביר שתמצאו ששילבתם אותן בדיוק בכיוון שבו אתם רגילים לעשות זאת, למרות שהתכוונתם להיפך. ההיגיון התנועתי שלכם המבוסס על הנחות יסוד ש"כך זה צריך להיות" עוצר אתכם. "לא" זועק היגיון זה, "אתם עושים שגיאה", ומיד הוא גורם לכם לחזור להרגל, כלומר לעשות משהו "נכון". מבלי לעשות שגיאה, לעולם לא נוכל לבדוק את אמיתותה של הנחת יסוד, ותמיד נהיה מוגבלים בהתנהגותנו. רק אם "נשגה" ונשוט מעבר לאופק, ונגלה שאיננו נופלים, נוכל לשנות את ההנחה שהארץ שטוחה, דבר שיאפשר לנו להפליג רחוק יותר.

הדרך שמציעים בספרם ואצליוק ועמיתיו לשם השגת שינוי מהותי היא להתנהג באופן שונה וחדש באמת, אפילו בניגוד להיגיון, ואז לבדוק את יעילות ההתנהגות החדשה. זוהי גם המטרה הראשונה בשיטת פלדנקרייז: "לא לעשות טוב - לעשות שונה". העיקר הוא לצאת מהֶרגל התנועה הקבוע. זוהי נקודה חשובה: פלדנקרייז אינו מנסה להחליף הֶרגל אחד בהרגל אחר. הוא רק מנסה להוציא אותנו מדפוס ההרגל הקודם, ולהוכיח שיש פתרונות תנועתיים אחרים. ומכיוון שנוכחנו שאפילו במקרה של שילוב ידיים הפוך מהרגיל ההיגיון זועק "זו שגיאה" ומחזיר אותנו לדרך הפעולה המוכרת, לפלדנקרייז יש פתרון מקורי: הוא מעודד אותנו לעשות "שגיאות".

מעניין להשוות בין הטכניקות שמציעה שיטת פלדנקרייז לבין טכניקות שמציעות תיאוריות לפיתוח יצירתיות. זאת משום שבשני התחומים המטרה היא לעשות משהו חדש ושונה באופן מהותי מהרגיל. לפיכך, בתיאור הטכניקות שמציעה השיטה אשתמש במונחים מתחום היצירתיות. ניתן לחלק את השגיאות שפלדנקרייז מציע לעשות לשני סוגים עיקריים: (א) לעשות רע (ב) לעשות שגיאות יזומות. חלוקה דומה נמצאת בקורס "חשיבה המצאתית שיטתית" של האוניברסיטה הפתוחה . שם מחולקות הדרכים לפרוץ מתוך מסגרת החשיבה אותה מתוות הנחות היסוד לשתי קטגוריות: א. עשיית קפיצה גדולה ובלתי נשלטת, בבחינת "לעשות רע"; ב. "זחילה מתוכננת" - עשיית שגיאות יזומות קטנות.

הפרדוקס לעשות רע

"לעשות רע" פירושו לעשות משהו הנראה מנוגד להיגיון, במקרים רבים משהו שנראה פרדוקסלי. להתנהגות פרדוקסלית מיוחסת חשיבות רבה בספרות הפסיכולוגית, ופסיכולוגים מציעים לעִתים לנהוג באופן פרדוקסלי כדי לשנות התנהגות ולפתור בעיות. ויקטור פרנקל (Frankl) מציע למטופל לעשות בדיוק את הדבר שהוא חושש ממנו יותר מכל. ואצלאוויק ועמיתיו מתארים דוגמאות רבות לשינויים שחלו עקב התנהגות פרדוקסלית, לאו דווקא מתכוונת. כך למשל, רווק בודד בגיל העמידה סבל כל כך מאָגוֹרָפוֹביה (פחד ממקומות פתוחים) עד שלא יכול היה לצאת לעבודה. ביאושו החליט להתאבד: הוא תִכנן להיכנס למכוניתו ולנסוע אל פיסגת הר מרוחק, והיה משוכנע שלאחר מספר רחובות יקבל התקף לב ויגאֵל מייסוריו. להפתעתו, לא רק שהגיע ליעדו, אלא שבפעם הראשונה גם מצא עצמו משוחרר מחרדה . . . מה קרה כאן, בעצם? החולה, מבלי שנתכוון, העמיד למבחן-המציאות את הנחת-היסוד "אם אתרחק מהבית ואצא למקומות פתוחים יקרה לי משהו נורא". המעשה הוכיח כי ההנחה אינה נכונה, ולכן החולה ביטל אותה ונפטר מפחדיו. התנהגות פרדוקסלית יכולה, איפוא, להביא לשינוי, בהעמידה למבחן הנחת יסוד. גם בשיטת פלדנקרייז יוזמים לעִתים התנהגות פרדוקסלית: מבקשים מהמטופל לעשות תנועה מסוימת "רע" במכוון, ולפעמים לאבד שליטה ולעשות משהו מהר, כדי שלא יהיה לו זמן לחשוב ולפעול על-פי הנחות היסוד שלו. למשל, מבקשים לבצע סיבוב באורח גרוע. "לא יֵאמן מה קורה לאנשים כעבור כמה דקות של עשייה גרועה. כשהם חוזרים לבסוף להסתובב לתומם, אין אדם בקבוצה שלא מגלה שהסיבוב שלו מצליח להקיף יותר מעלות וזורם ביתר שיווי משקל וחדווה. כאשר חווים את היעילות של הפרדוקס הזה, לא יכולים שלא לעשות השלכה כוללת לשיטות החינוך. האם אי-פעם ... היה מישהו שהירשה לך להפסיק להשתדל להצליח, ובמקום זה עודד אותך להמציא שגיאות?" (רות אלון, ראו: לקריאה נוספת).

מה גרם לשיפור? לפי אלון "כך מספקים למערכת העצבים חומר גולמי של שגיאות, וריאציות וסטיות, והיא מתעוררת לבחור את התנועה היעילה". מובן שבדרך-כלל השיפור הוא זמני, ויש צורך בתרגול רב עד שיהפוך קבוע. "כוחו של הפרדוקס הוא במה שאין בו" - מה שאין בפרדוקס זו הנחת היסוד, שהיא המוֹנעת ביצוע התנהגות מסויימת.

זחילה מתוכננת לצורך שיפור

העבודה העיקרית בשיעורי פלדנקרייז הקבוצתיים נעשית ב"זחילה מתוכננת". העיקרון הוא להתחיל ממקום מוּכר (מהֶרגל תנועתי), להתקדם ולשנות בהדרגה עד שמגיעים למקום חדש - פתרון תנועתי חדש שמתוסף למִגוון התנועות שלנו. אם נחליף את המִלה "מקום" במלה "תוצר", נקבל, לדעת חוקרים רבים, את התהליך היצירתי. יוצרים רבים ניגשים למלאכתם ממקום מוכר: הם מנסים פתרון שהיה טוב במצבים קודמים, וכשמתברר שאינו מתאים, משנה אותו היוצר בהדרגה. לבסוף הוא מגיע לתוצר החדש, היצירתי. בטהובן החל לכתוב את המנגינה ל"שיר לשמחה" בסימפוניה התשיעית עשרים שנה לפני סיום הסימפוניה, ומחברותיו מלֵאות בסקיצות רבות שלה - בנסיונות להוסיף ולשנות בה. רוברט וייסברג (Weisberg) חקר בשיטתיות עבודות של יוצרים גדולים ומצא כי תהליך דומה עברו רבים וטובים - פיקסו, אדיסון, דרווין ואחרים.

גם בשיעורי פלדנקרייז הקבוצתיים יש יציאה מ"מקום מוכר" (תנועה מוכרת), והתקדמות איטית תוך הוספת תנועות ושיתוף מִפרקים נוספים בתנועה. שיעור טיפוסי נראה כמו רצף של תנועות: מתחילים בתנועה פשוטה של מִפרק אחד. לאחר ביצועה האיטי במשך מספר פעמים, מוסיפים לתנועה מִפרק נוסף או איבר נוסף, וכך הלאה. התהליך עשוי, אם כן, כרצף של תנועות, שכל אחת מהן נובעת מקודמתה ודומה לה, אך יש בה שינוי קל או תוספת קטנה. בסוף הפגישה התנועות נעשות לפעמים באופן שונה לגמרי מאשר בתחילתו - בדרך-כלל הן מורכבות יותר ונעשות תוך הפעלת מפרקים שנראים כאילו אינם קשורים כלל לתנועה הספציפית; כך מושגת איכות חדשה של תנועה. למרות שקיימות בוודאי אפשרויות רבות לתכנון "זחילה" כזו בשיטת פלדנקרייז, ניתן לזהות בבירור מספר טכניקות עיקריות ושכיחות; ושוב ניתן להשוות בקלות בינן לבין טכניקות לפיתוח יצירתיות. הטכניקה הראשונה היא טכניקת ההיפוך - פעולה הפוכה מהרגיל, או היפוך סדר קיים. בחשיבה היצירתית היפוך מוליך פעמים רבות למשהו חדש: ב"אליס בארץ המראה" כל המציאוּת הפוכה, וכך כדי להתקרב לבית צריכה אליס להתרחק ממנו, ובאופן דומה, היא צריכה קודם לחלק את העוגה בין האנשים ורק אחר כך לחתוך אותה. בספר "35 במאי" של אריך קסטנר בפרק "בית הספר להורים" נובעת מקוריותה של הסיטואציה מכך שהילדים בבית הספר הם המחנכים, כשההורים הם התלמידים.

היפוך בשיטת פלדנקרייז מאפשר לעשות את ההיפך מהנחת יסוד מסוימת לגבי תנועה, ולבחון מה קורה. כך למשל, היד והעיניים פונות בדרך-כלל לאותו כיוון. אך אם מרימים את יד ימין הצידה, ובו בזמן מפנים את הראש שמאלה, שוברים את הקשר המותנה, מבטלים את ההנחה "הן הולכות יחד לאותו כיוון", ולומדים שהן יכולות להיות חופשיות זו מזו.

הטכניקה השניה היא "קפיצה למקום חדש והתקדמות ממנו". מתחילים בתנועה שאינה נעשית בחיי היומיום וממנה מתקדמים. אפשר למשל, לשכב על צד ימין, יד ימין מקופלת במרפק ויד שמאל נשענת עליה. במצב זה מתחילים לסובב את כתף שמאל קדימה ואחורה. בשלב זה בודקים כיצד אפשר לצרף עוד ועוד מִפרקים לתנועה, למשל להניע את המותן והברך יחד עם הברגת הכתף.

מבחינת הגוף תנועת ההתחלה היא מעין "שגיאה", משהו לא מוכר. יש כאן יתרון נוסף: כיוון שמתחילים ממצב חדש לחלוטין, שאין לגביו כל הנחת יסוד, סביר שננוע בדרך שהיא חדשה לחלוטין עבורנו. אדוארד דה-בונו (de Bono) , ה"גורו" של פיתוח היצירתיות, מציע פעמים רבות ליזום "שגיאה" כזו ולקפוץ למקום שאינו מוכר, טכניקה שהוא מכנה "פרובוקציה". הוא מסביר, שאם נצא מביתנו וניסע מחוץ לעיר, סביר שנבחר בדרכים המוכרות לנו. אך אם נמצא עצמנו לפתע בסמטה לא מוכרת בקצה העיר, ומשם ננסה להגיע לביתנו, סביר שנגלה דרכים חדשות.

ביסוציאציה

הטכניקה השלישית היא יצירת "ביסוציאציה". בחשיבה יצירתית, המונח ביסוציאציה מציין שהיוצר מצליח לקשר בין שני תחומים שקודם לכן לא נראו קשורים כלל. ארתור קסטלר (Koestler) , שטבע מונח זה (1964), טוען שככל שהיוצר מצליח לקשר בין שני תחומים רחוקים יותר, כך התוצר מקורי יותר. ביסוציאציה שונה מאסוציאציה. אסוציאציה היא קישור קרוב; כך למשל חתול מתקשר אסוציאטיבית לכלב, לעכבר, לחלב, אך לא לסירה. אם מישהו יקשר (במסגרת בדיחה, המצאה, או יצירה אומנותית) חתול לסירה בדרך משכנעת, הרי שלקשר החדש והמפתיע הזה קוראים ביסוציאציה.

גם בשיעורי פלדנקרייז מוצבת אותה מטרה: לקשר בין תנועות וחלקי גוף שלכאורה אין ביניהם כל קשר: "כל התרגילים ערוכים כדי ליצור בסוף השיעור שינוי ממשי בתחושה... שינויים כאלה מאפשרים לתלמיד למצוא קשר בין חלקים שונים של הגוף, כמו למשל בין עצם הכתף השמאלית ומִפרק הירך הימני, או בין שרירי העין ובהונות הרגליים" (פלדנקרייז, "פרקים בשיטתי"). הקשרים החדשים הללו לא תמיד נוצרים בפעם הראשונה אלא לאחר חזרות מרובות (למשל, על-ידי ביצוע חוזר של שיעור מוקלט). בכל חזרה כזו לומד הגוף כיצד לשתף עוד ועוד חלקי גוף בתנועה, עד שלבסוף תנועה המתחילה בקצה אחד של הגוף עוברת עד לקצה האחר.

כשמלמדים את הגוף לבצע תנועות תוך שיתוף כל החוליות והמפרקים האפשריים מפחיתים את העומס התנועתי המוטל באופן קבוע על מספר איברים בגוף. ברגע שמצליחים לעשות זאת, משיגים תנועה יעילה יותר, שדורשת פחות מאמץ מחלקי גוף, כגון גב תחתון או צוואר, ובכך מפחיתים את שחיקתם ומונעים כאבים מציקים. למידה זו עשויה לתרום, הן במודע ממש והן במצב פחות מודע, לפעילויות יומיומיות. ברובד המודע, כשיש לבצע תנועה, מנסים לבצעה בשילוב מפרקים רבים ככל האפשר. לדוגמה, בנהיגה ברכב, הסבת הראש אחורה לצד ימין היא תנועה שכיחה. אם מבצעים אותה, כנהוג, רק על-ידי הפניית הצוואר וללא שיתוף חלקי גוף אחרים, נוצר לחץ חזק על חוליות הצוואר. אך אפשר גם אחרת: להתחיל את התנועה מרגל שמאל, שלוחצת מעט על רצפת הרכב. בעקבותיה מתרומם מעט הצד השמאלי של האגן, אז מסתובבות המותניים מעט ימינה, ובעקבותיהן פונה החזה. כעת רוב הסיבוב כבר בוצע, ונדרשת רק תנועת תיקון קטנה ולא מאומצת של הצוואר כדי להצליח להביט בנקודה הנמצאת מאחורי הרכב.

ברובד הפחות מודע, ביצוע תנועות בשיעורי פלדנקרייז גורם ללמידת מִגוון חדש של אפשרויות תנועה. ההנחה היא שחלק מתנועות אלו ישתלבו בהדרגה, בעקבות התרגול, בדפוסי התנועה הקיימים. זהו ארגון מחדש של דפוסי התנועה, ובעקבותיהם של הרגלי התנועה.

בשיטת פלדנקרייז, כמו בתהליך יצירתי, הארגון-מחדש אינו נעשה בבחינת יש מאין, אלא על-ידי ארגון מחודש של האפשרויות הקיימות. כך למשל, אם מישהו סובל מכאבים בעת הרמת היד מעל הראש (פעולה זו נעשית בדרך-כלל על-ידי הזזת היד הצידה ואחר כך למעלה), הוא יכול לנסות להביא קודם את היד אל הפה (תנועה שכיחה בזמן אכילה), ומשם להרים אותה מעל הראש. זהו ארגון מחדש של תנועה. ואכן, שיעור פלדנקרייז נראה כמו תהליך של חקירת כל הצירופים האפשריים לביצוע תנועה מסויימת.

פתרונות רבים וטובים

כאמור, גארדנר מגדיר אינטליגנציה כ"יכולת לפתור בעיות", ואינטיליגנציה גופנית-תנועתית "כיכולת לפתור בעיות תוך שימוש בגוף". כל תנועה רצונית היא בעצם פתרון של בעיה: איך ללכת, לאכול, או לרקוד. כדי לחבוט בכדור טניס החובט מבצע כהרף עין חישוב הכולל נתונים מרחביים (מיקום הכדור, מהירותו, מהירות הרוח), ומידע על גופו שלו (מיקום ותנועת איברי הגוף). בדרך-כלל הפתרון הוא שימוש בהרגל תנועתי שנוסה והוכח בעבר, כלומר - האינטיליגנציה הגופנית תנועתית פועלת בדרך-כלל כמעט אוטומטית. כשמתעוררת בעיה, הפתרון השכיח הוא לנסות "עוד מאותו דבר" (למשל, להמשיך לצלוע ביתר שאת), או לנוח, בתקוה שהכאב והקושי יעלמו.

לעומת זאת, בעקבות תרגול פלדנקרייז חלים שינויים חשובים: ראשית, מופנם עקרון התפיסה המערכתית של הגוף, לפיו כדי לשפר את תנועתו של איבר מסוים יש לשתף חלקי גוף נוספים בתנועה.

שנית, האדם המתאמן צובר מִגוון גדול של אפשרויות תנועה, ומפַתח מוּדעות לאפשרויות אלו.
(כדי שתתפתח מודעות זו, מושם דגש רב על "הקשבה לגוף" תוך כדי שיעור- כלומר על הפניית תשומת הלב אל המידע והתחושות הנקלטות בחוש הקינסטתי, שהוא החוש המביא למוח את המידע על מצב ותנועת איברי הגוף במרחב, כדי שיחרתו בזיכרון. אדם ללא מודעות כזו אינו מסוגל בד"כ לתאר במילים, או לפחות לדמיין ויזואלית כיצד הוא מבצע תנועה שגרתית כלשהי, למשל קימה מכיסא. אלו חלקים משתתפים בהם בה וכיצד הם נעים? פלדנקרייז מציין, בספרו "הנסתר שבגלוי", שאדם עם מודעות תנועתית, מסוגל, בנוסף, לפרק את התנועה לחלקים קטנים בדמיונו לפני ביצועה, לתכנן אילו מפרקים ישתתפו בה, ואז לבצעה בדיוק באופן בו התכוון, כלומר תיכנן, לבצעה).

ושלישית, מופנמת ההבנה שקיימות דרכים רבות לביצוע כל מטלה תנועתית. למשל, אדם הסובל מצליעה יכול להפעיל במודע את האינטיליגנציה הגופנית כדי לנסות את האפשרויות הבאות: הוא יכול להגביר מעט את הצליעה ולבחון את התוצאה (התנהגות פרדוקסלית); הוא יכול לחקות את הצליעה ברגל השניה, דבר שאולי יביא לאיזון ויפחית מן הכאב הנובע מהליכה; עוד הוא יכול לנסות ללכת בברכיים כפופות מעט, מה שמפחית מן המכה שסופג הגב התחתון בכל צעד. ויש אפשרויות נוספות, או במילותיו של פלדנקרייז: "יהיו לך פתרונות טובים, אם יהיו לך פתרונות רבים".

פתחנו בכדורגלן אגדי ונסיים בדבריה (משנת ) 1994 של הרקדנית דבורה ברטונוב, כלת פרס ישראל: "פלדנקרייז העניק לי מתנת שנים רבות של יצירה, ריקוד והופעה. הגעתי אליו בשל ברך חלשה וכואבת, אחרי ששני רופאים אורטופדיים אמרו לי שלכל היותר אוכל לרקוד עוד 6-5 שנים. פלדנקרייז לימד אותי איך 'לעבוד' על עצמי, איך לחזק את הברך, איך להתגבר על חולשה, ממה להימנע ומה לשפר. . . למדתי להבין את מגבלותַי ואיך לבצע את האימונים-תרגילים למרות המגבלות. רכשתי ידע על מנגנון הגוף בכלל ועל גופי בפרט, ותמיד ידעתי מה אפשר עוד לשפר. . . התחלתי באותה הדרך, ואני ממשיכה בה עד עצם היום הזה: לאט, בזהירות, בהקשבה, במודעות. אמנם, תנועות מסויימות אני נמנעת מלבצע כיום - למשל, קפיצות - אך יש תנועות, תנוחות ועמידות, שאני מיטיבה לבצע כיום יותר מבעבר".

ביוגרפיה

ד"ר יוסי לב הוא מרצה בשלוחות צפת ואשקלון של אוניברסיטת בר-אילן, דוקטור לחינוך, ומ.א. בפסיכולוגיה חברתית.

לקריאה נוספת

ואצלאויק , ויקלנד ופיש - "שינוי". תשל"ט 1979 , ספריית פועלים.
אלון רות - "חזרה לתנועה טבעית בשיטת פלדנקרייז", תשנ"ד 1994, הוצאת כנה.
פלדנקרייז משה - "הגוף והתנהגות בוגרת". תשנ"ד 1994 , הוצאת מכון פלדנקרייז.
פלדנקרייז משה - "הנסתר שבגלוי". תשמ"ג 1983 , הוצאת מכון פלדנקרייז.

 

הטיפול האישי הוא הזמנה לשכלל את התנועה ולשקם אותה משנים של תנועה עצורה.

תרגול עצמי לשכלול יכולת התנועה - גם בבית. מגוון תרגילים למגוון קשיים ובעיות, על גבי דיסקים. התרגילים הנם תרגילי שמע, המיועדים לשמיעה.

החיים הם תנועה, אין חיים בלי תנועה.
ד"ר משה פלדנקרייז
Designed & Programed by RER