עקרונות שיטת פלדנקרייז בטיפול בכאבי גב הקשב לגוף כמרכיב דומיננטי בתהליך הטיפולי

כמה מילים על האיש. ד"ר משה פלדנקרייז נולד בשנת 1904 ברוסיה ונפטר בשנת 1984 בתל-אביב. קיבל תואר מהנדס מכניקה וחשמל. עבד עם פרופסור זוליו קיורי וקיבל תואר דוקטור בפיסיקה בסורבון פריס. נזק רציני שנגרם לו בברכו בפתלה גירה ודירבן אותו לשקם את עצמו. הענין שמצא בגוף האנושי הוליד במשך שנות עבודה ומחקר את שיטת פלדנקרייז המפורסמת בעולם כולו, בשנת 1975 קיבל באוניברסיטת ברקלי את הזכות המאפשרת לאקדמאים לקבל תואר PhD על מחקרים שנעשו בשיטתו בהשגחתו ובהנהלתו.
מתוך הרצאה לרופאים אורטופדיים
ונוירולוגים בכנס עמותת הכאב הישראלית
24.05.2005 | אלי ודלר

שיטת פלדנקרייז

השיטה מחולקת לשתי טכניקות שהן שני צדדים של מטבע אחד. הטיפול האינדיבידואלי בו אנו מפעילים את הידיים שלנו כדי לארגן באמצעים פיסיולוגיים את היחס הרצוי בין איברים שונים של הגוף. המטופל שוכב, יושב או כורע בתנוחות שונות לפי מצבו העכשווי, ו"מקשיב" לטיפול שנעשה ללא מילים, המטופל פסיבי מבחינה גופנית.

אין אנו מטפלים באיבר או במפרק הנגוע לפני שחל שיפור ביחסי תנועות שאר האיברים. אנו מניחים שהאזור הכואב הוא למעשה האזור שלקח על עצמו את עיקר הנטל התנועתי וכובד המשקל, עליו סמכנו, עליו נטינו במשקלנו. הוא למעשה נוצל ולכן גם נפגע. מכאן שעלינו לשפר את התנועתיות של שאר האברים: מפרקים, שרירים ואזורי השלד, שהם בעצם פרזיטיים ולהשיבם לתפקוד התנועתי, על מנת שהאזור הכואב ינוצל פחות בתנועות היסודיות היומיומיות. אותם איברים ואזורים שבעצם עמדו מן הצד בנטילת עול התנועה והמשקל, יקחו חלק בתנועה ובכך יקלו על החלק והאזור הכואבים.

וכן, בעינינו אין טעם לטפל טיפול מקומי בנקודה הטראומטית מבלי להיטיב קודם לכן במידת מה לפחות את עמוד השדרה ותבנית הגוו, וכן את מצב האגן והבטן.

אנו מתחילים בטיפול בעזרת הידיים שלנו מהסיבה הפשוטה, ברגע שיבוא אלינו מטופל עם בעיה קלה או מורכבת, אין בעינינו טעם להורות לו סדרה כזאת או אחרת של תרגילים ותנועות ויהיו אלו העשירים והמתוחכמים ביותר, מהטעם הפשוט, החולה יבצע אותם בצורה "הטובה" ביותר שהוא יכול, אנו מניחים שיחזור שוב על אותן תנועות השגורות עליו, ואלו שהביאו אותו לסבול מהבעיה שבגינה פנה לעזרתנו, אין כאן יתרון להשתדלות מצידו, להיפך, ההשתדלות וההתמדה יסבכו לחלוטין את בעייתו משום שהרפרטואר התנועתי שלו דל ומצומצם, ולכן למעשה התהליך הראשוני הוא סדרה רצופה של התקרבויות למצב הרצוי בזו אחר זו, שכל אחת מהן מאפשרת שיפור נוסף באיבר שזה עתה עסקו בו.

ההתנסות של המטופל היא למעשה דו שיח ללא מילים בין המטפל למטופל, בידיים שלי אני מראה לו. למשל, ראה תנועתה של היד יכולה להיות רחבה הרבה יותר, הראש יכול לפנות לרכון להטות עצמו, גם לצדדים נוספים. המטפל המשתמש בטכניקה זאת חייב לקבל הכשרה בת 3 שנים לפחות, בה הוא מתנסה בעצמו על גופו. באמצעות ניסיון זה ירכוש לעצמו את עדינות המגע ואת בהירות התחושה, הנחוצות כדי להבחין בקבוצת השרירים או במפרק הדורשים תשומת לב ובאיזה מהם יש לטפל תחילה.

הטיפול עצמו חייב להיות עדין ונקי מתנועות המזכירות אלימות ואי נוחות, שכן אנו מניחים שהתנועתיות המחודשת אותה חווה המטופל בזמן הטיפול, תגדיל את העושר התנועתי הספונטני בתנועות היומיומיות לכשיצא מאתנו, מבלי שיצטרך לחשוב כיצד לקום, ללכת, לעמוד, להתיישב או להרים משא הגיוני כלשהו. אך, באם התנועות תהיינה חזקות מידי, מהירות או גדולות יותר ממה שניתן בשלב זה אצל המטופל המסוים, טיפולנו רק ייצור התנגדות והתגוננות, ובכך נצמצם ולא נרחיב את הרפרטואר התנועתי שלו, ונחזיר אותו להרגליו הקודמים, וממילא כל הרגל הוא גרוע, שכן אינו מגיב על הקורה ומשתנה אלא על העבר, שעבר עליו הכלח.

לעולם אינני מחליט מראש איזה סוג וצורת טיפול אתן הפעם, תמיד עלי להגיב על המצב העכשווי של המטופל.

הטיפולים מאד מגוונים, אני יכול לאמור שהמגוון שלי כולל לפחות כ-40 צורות וסוגי יסוד של טיפול על הגב, על הצד, בטן, על כדור ענק (כמו לילדים ספסטיים), על מיטה גבוהה, או נמוכה, בישיבה, בכריעה על גלילים בעלי קוטר צר רחב או בינוני, על ספוגים מגולגלים וכל העושר הזה לפחות משתי סיבות:
האחת להתאים את "הקרקע" כדי שהמטופל יחוש עצמו נינוח ולא מתוח ומתגונן.
הסיבה השנייה כדי להשאיר את המטופל תמיד ערני, מסוקרן וקשוב למה שנעשה בגופו, כי אז מובטח לנו ששיתוף הפעולה יהיה אמנם פסיבי מהבחינה הנראית לעין, אך הוא יהיה ערני מהבחינה התודעתית וזה מבטיח לנו שיצא מאתנו עם נכס תנועתי אישי מחודש, מה שייתכן מאוד שלא היה קורה לו היינו חוזרים בכל פעם על אותו הטיפול, והמטופל היה רדום מהבחינה האינטלקטואלית.

אגב, הטיפול נעשה בדרך כלל שהמטופל ללא נעלים, אך עם בגדיו, כי עניינינו תנועתיות המפרקים והשלד ופחות השרירים, שאליהם אפשר להגיע גם ללא עירום. הכאבים ההיקפים נחלשים ומתפזרים בדרך כלל בחלקם הגדול כשחל שיפור בהחזקתו של עמוד השדרה והראש, כי אז הגוף נושא עצמו בעזרת השלד כפי שצריך להיות, והשרירים יכולים להתפנות לפעילות עדינה של שינוי היחסים של האיברים השונים בגוף ולא החזקה מסיבות הקשחתו של הגוף, שזהו תפקידו של השלד. חלוקה פונקציונלית זאת תעזור לנו להשתמש בגופנו ביעילות רבה יותר, בפחות מאמץ מיותר המביא עייפות והריסתם של המפרקים.

ד"ר פלדנקרייז גורס שכדי לשקם את תנועותיו של המטופל, ולא רק לסלק את הכאב העכשווי, כלומר להביאו לכך, שהמצב הטראומטי לא יחזור כעבור מספר חודשים, עלינו לטפל כ-30-40 טיפולים, תלוי בגילו של המטופל. מניסיוני בן 20 השנה, ניתן לקצר את מספר הטיפולים, באם המטופל ישתף פעולה בכך שיעשה בבית לפחות שלוש פעמים בשבוע תרגילים מיוחדים לבעייתו, בני 40 דקות כל פעם, בעזרת קלטת.

הטיפולים מתחילים בדרך כלל בשכיבה על הגב או הבטן כדי לנטרל את השפעת הגרויטנציה על הגוף, ובכך לשחרר את מערכת העצבים מלחזור על הרגלי ההתגוננות בעקבות הרגלי תנועה חד צדדיים, והרגלים הנובעים מזיכרה (אסוציאציה) של כאב. כל עוד הגוף חוזר ומשתמש בהרגליו אין אפשרות להביא את השרירים לכלל תגובות חדשות, ואין אפשרות לחולל שינוי לטובה בתנועות, אלא בכפיה, שאין בה שום תועלת אלא לטווח הקצר בלבד. ניסיתי לתת מושג על קצה המזלג מהי הטכניקה הטיפולית הפרטנית, אבל עד שמשהוא לא מתנסה בה, שום הסבר לא יידמה להתנסות עצמה, הדבר דומה בערך למי שצופה בקבוצת סועדים במסעדה אקזוטית, וצריך להתרשם ממראה עיניו והריחות בלבד. וכעת אנסה לתאר בפניכם את צידו השני של אותו מטבע שכן צידו האחד דבוק מבלי היכולת להיפרד מהשני, פשוט הטכניקה האחת אינה שלמה ללא הטכניקה השניה.

ובכן מהי הטכניקה הקבוצתית?
לאחר שהכאבים האקוטיים וההפרעות התנועתיות העיקריות נעלמו ברובן, יש טעם לשחזר לשפר ולשכלל את התנועות.

אם בטכניקה האישית התנהגותו התנועתית של המטופל הייתה אי התערבות גופנית, והמטפל אקטיבי. בטכניקה הקבוצתית או "מודעות בתנועה" המנחה פסיבי מבחינת פעילותו הגופנית והמודרך (או המטופל בקבוצה) אקטיבי גופנית. מדובר בקבוצה בת עשרה עד שלושים משתתפים שהמכנה המשותף היחיד השזור ביניהם הוא היכולת לשמוע את הוראות המנחה מחד, והיכולת והרצון להקשיב לגופם מאידך.

בל נשכח שמעולם לא לימדונו להקשיב לצרכים של גופנו ולדקויות התנועתיות שבו. לימדונו בהיותנו ילדים, נערים ואחר כך בצבא, לחקות, להיות כמו כולם, להשיג הישגים חיצוני, באמצעות כל מיני מכשירים שבעצם הרחיקו אותנו עוד יותר מהצרכים האמיתיים בספורט, לרוץ, לקפוץ יותר גבוה ומהר, לתרגל מיני תרגילים שהדומיננטי בהם הוא "יופי" של הגוף, האחד והמיוחד שלנו. לא לימדו אותנו להשתמש בכל המפרקים שלנו, מכיון שאם הדגש הוא לקפוץ לרוחק, לקפוץ מעל ארגז, או להרים משקולות, אנחנו מחויבים לעשות את גופנו כמעט מקשה אחת על מנת להתגבר על המכשול. בהיותנו צעירים יש לנו רזרבות תנועתיות רבות, והתנועה עדיין ספונטנית בהרבה הזדמנויות.

לכן הנזק יתבטא רק בטווח רחוק ברבות השנים. אין לי ספק שלאדם מבוגר נחוצה תנועה מסוג אחר, שיטה שתשחזר מחדש את כל אותן תנועות שהלכו לאיבוד כתוצאה משימוש חד צדדי הולך ומצטמצם בגופנו. כתוצאה מהשימוש במעלית, במכונית, רבוצים בכסא מנהלים מסתובב שעות רבות, או במכונית, או בחדר הניתוחים, או בעצם בכל מקצוע המכתיב לגופנו פחות תנועה כללית נרחבת של השלד המפרקים והשרירים, שלא לדבר על סיבולת לב-ריאה, ומסגל לנו מספר תנועות המצטמצם והולך עם השנים ואז הזקנה למשל, מתחילה בטרם עת, למרות שאנשים חושבים שהיא "קפצה" עליהם באופן פתאומי, בגיל חמישים למשל, אבל למעשה הם "הכינו" עצמם לזיקנה עשרים וחמש שנים קודם, לפחות. באותן הגבלות שאנו מגבילים עצמנו, בבחירת עמדות ויציבות הנוחות לנו, או הולמות אותנו ואת מעמדנו מנטלית, ועל ידי כך זונחים באופן שרירותי פעולות שונות, שתעשנה מהר מאוד מוגבלות ובלתי אפשריות.

הגבלות אלו לא רק שהן מונעות מהיכולת שלנו תנועות חשובות והופכות אותן לזרות לנו, הן גורמות לנו יצירת דמוי ודגמי גוף המאפשרים לזקנה להשתלט עלינו ומנוונים את גופנו. חישבו נא על מה ויתרתם עד היום: ישיבה מזרחית, עמידה על הראש, הליכת שווי משקל ועוד בלי סוף, על אותם דברים מוותר כביכול בצדק אדם זקן.

מה קדם למה הזיקנה או הויתור על השימוש הרחב בכל מרכיבי הגוף?

החזרתן של פעולות אלו לשימוש תקין והשתלבותן מחדש בו, יש לה השפעה מחדשת נעורים לא רק על המכניזם של הגוף, אלה כמובן על האישיות כולה, וזאת לפי דעתי וניסיוני אנחנו מצליחים לשחזר בשעורים הקבוצתיים ובטיפול. ישנם אנשים הבאים אלי לשעורים כעשרים שנה פעמיים בשבוע, למעט כעשרה שעורי יסוד, הם אינם זוכרים שעור שחזר על עצמו, ובכן אין למשתתף הזדמנות לחזור באופן אוטומטי על שעור הידוע לו מראש, כל שעור שונה מרעהו.

אני לוקח נושא ומפתח אותו בהדרגה מהקל אל הכבד, כמו יצירה מוסיקלית. לדעתי אין כמעט תנועה שאין אנו יכולים לממשה בגופנו. בתחילת השיעור אנחנו מנסים תנועה מסוימת ולרובם היא נראית כבלתי אפשרית, במשך השיעור בהנחייתי אנו מסלקים את אבני הנגף שהצבנו לעצמנו המפריעות לבצע את התנועה בקלות.

אני גורם בהנחיה שלי לאנשים לשתף את כל המפרקים בפוטנציאל הטמון בהם לטובת אותה תנועה מסוימת, ולא בולם את התנועה בחוסר מעש, או בתנועה אנטגוניסטית בו זמנית, ובסוף השיעור, ראה זה "פלא" התנועה גדלה בכמות באיכות ובקלות ביצועה, וכך אנחנו מעשירים את המגוון התנועתי היומיומי, מה שגורם לנו לא לנצל איבר, מפרק, או קבוצה קטנה של חוליות שבסופו של התהליך פוגם בכושרם. המצב האידיאלי של הגוף מבחינת העמידה והתנועה הוא שצירי הכובד של גוף האדם, נמצאים על קו ישר אחד.

גוף האדם בנוי כאילו משלוש פירמידות הניצבות זו על גבי זו, הפוכות עם ראשן כלפי מטה. שלוש הפירמידות מורכבות מ:
א. רגלים - אגן.
ב. גב - כתפיים.
ג. צוואר - ראש.

מבנה זה מסביר מדוע לומד התינוק תחילה תנועה ורק מאוחר יותר לומד הוא לעמוד, הדבר דומה לסביבון שקל יותר לסובבו אך קשה להעמידו על ראשו. במצב האידיאלי כשצירי הכובד של שלושת הפירמידות האמורות מהווים קו ישר אחד, חלקי הגוף השונים קרובים ביותר לציר התנועה, ובשעת תנועה סיבובית המאמץ קטן ביותר, אדם בעל מבנה גוף כזה אינו משקיע כמעט כל מאמץ ושחיקה בתנועה סיבובית. וכנגדו מישהו שראשו מוטה קדימה למשל ימשוך לצורך האיזון את גבו לאחור ובטנו תהיה נטויה קדימה ואגנו אחורנית, ואז צירי הכובד של שלושת הפירמידות יהיו קו סקוליוטי מתהווה.

אדם בעל עמידה שכזאת צריך להשקיע בתנועת רוטציה למשל מאמץ העולה עד עשר פעמים על מאמץ בעל העמידה האידיאלית, וליציבה זאת אנו חותרים ושואפים בתרגול העצמי על המזרן. מטרת התרגילים להביא לשימוש נכון בחלקי הגוף השונים ולאפשר להם לבצע כל פעולה שאינה מנוגדת למבנה הפיסיולוגי של הגוף. כאמור התרגילים שונים בכל פעם גם מהסיבה שאין אנו רוצים ללמוד תרגילים קבועים אלא לפתח חשיבה וערנות הכרתית, ולא ללמד תרגיל אחיד של הגוף. דומה הדבר ללמוד המחשבה לדיבור, ולא ללימוד הגיית משפטים מסוימים ונכונים בהזדמנויות שונות. לסיכום, תיארתי בפניכם את המבנה "הסכמטי" של השיטה.

מה שמבדיל שיטה זאת מרבות אחרות זאת התפישה שאין טעם בתרגול אוטומטי של איברים פגועים, באם האדם אינו קשוב לגופו בזמן התפקוד. וכאן ארשה לעצמי להרחיב מעט את היריעה בנושא כאבי גב. מאחר ו 90% מהמטופלים שלי באים אלי עקב כאבי גב ואני רואה תוצאות בדרך העבודה שלנו, כדאי לכן להתייחס לנושא שמייחד שיטה זאת והוא הקשב לגוף בעת תיפקודו.

ובכן מדוע בעצם האמון או התרגול או ההתעמלות מלשון עמל כפי שהם מקובלים לחיזוק ושיפור בעיות הגב והשלד אינם מספיק טובים? מדוע החזרה העיקשת על אותה תנועה אינה מועילה, ואף מזיקה? באם ניקח דוור שמכתת רגליו כל היום מבית לבית, מדוע סטטיסטית רב הדוורים סובלים מבעיות כפות רגלים? וזאת עובדה!

לו העבודה והאימון לשמם צריכים היו לשפר, כיצד נסביר שדווקא אלו הקוראים בתוקף עבודתם או לימודיהם הממושכים סובלים מבעיות עיניים למרות שהם מעבידים את העיניים שעות רבות במשך שנים? יתכן שעבודה רצופה ומפרכת מצדיקה את עצמה אצל אנשים הסובלים מאטרופיה לאחר גבס, למשל. אבל אצל אנשים הסובלים מבעיות גב, אין סיבה להעתיק את הרעיון. בעבודה הבנלית אי אפשר לחזק שרירים.

והרי דוגמא פיסיולוגית: ניקח אדם הקופץ לגובה 2 מ' ויותר, ואדם הקופץ רק 50 ס"מ. "כוח" השריר כביכול נמדד בחתך הסיבים שלו, ולכן אנשים מחזקים את שריריהם שייראו מעובים, זה נותן תחושת כוח וחוזק כביכול. אצל אדם הקופץ 2 מ' המאמץ ההתחלתי (מבלי להתחשב ביעילות התנועה) הוא בערך פי ארבעה מכזה שמתרומם ל- 50 ס"מ, בחשבון פשוט, כמות האנרגיה הנחוצה היא פי שישה עשר. כלומר, רגליו של הקופץ 2 מ' צריכות היו להיות מעובות פי 16 לפי הנורמות המקובלות מאדם הקופץ 50 ס"מ, אבל באם נבדוק רגליו של הקופץ לגובה 2 מ' נמצא ששרירי הקודריצפס הגסטרוקנמיום וכן לא רק שאינם מעובים עד כדי כך אלא דווקא ארוכים ואלסטיים.

כלומר החיזוק האובססיבי של השרירים אין לו חיזוק מדעי אלא רק הרגלי דפוס חוסר מחשבה ישנים והאימון לשמו, על כן אינו מספיק כדי להגדיל את עוצמתו הפונקציונאלית של השריר. בכל זאת עובדה היא שאנשים מתאמנים ומתרגלים, ולאחר זמן חשים פחות רע, ורמת הביצועים עולה מעט או הרבה. אבל זה קורה, רק אצל המין האנושי, ולא אצל בהמות למשל שעמלות בפרך שנים ארוכות אצלם הכושר רק יורד, עוד לא קרה שבהמת משא מתחזקת עם שנות העמל, ולמעשה רק גילם הצעיר עומד בנטל.

אצל האדם ישנו המשהו הנוסף שעושה את עמלו לפורה ומתקדם יותר וזה נמצא בראשו, ולא אימון עקשני. למשל היכולת הוירטואוזית של הקופץ לגובה פוסברי לבנות לעצמו שיטת קפיצה כזאת שתנצל את מלוא היכולת המאוד מסוימת שלו היא שהביאה לו את הישגיו ולא רק אימוני כוח עקרים. כלומר ההרגל שלנו להשקיע שוב ושוב יותר כוח, במקום שבו אנו לא מצליחים, במקום לחפש דרכים המתאימות אך ורק למטופל המסוים שלנו, היא חסרת סיכוי. עלינו להיות קשובים, וגם לגרום למטופל להיות קשוב למצבו העכשווי, ולא לגרום לו להשקיע יותר כוח או חוסר סבלנות המתבטא במהירות, משום שבדרך זאת רק נחריף את הבעיה ונגרום לו להיות מתוסכל מעצמו. נחזור רגע לשני הקופצים שלנו מהצד הפיסיולוגי, זה שקופץ 2 מ', דחיפת רגליו מזניקה את השלד בבת אחת, הכפיפה היא לאורך העצמות כלומר היעילות הקפיצית של העצמות, מרבית, והמהירות גבוהה. ואילו הקופץ 50 ס"מ מהירותו ההתחלתית דומה לזה הקופץ 2 מ', מה ששונה, כל האנרגיה מתפזרת בכל הגוף ואינה מנוצלת להתרוממות אלא להתבלות של הגידים סרטים שרירים מפרקים וכו'. כלומר הקשב ליחסים המשתנים של אברי גופו בזמן הנתירה, שאף לאפס.

אתן לכם דוגמא אחרונה מתרגיל שאנחנו נותנים באחד מ-1600 שעורים שונים שנתתי עד כה. התרגיל כביכול אקרובטי במבט ראשון. בישיבת כף רגל אל כף רגל יד שמאל לוקחת את עקב הרגל הימנית מלמטה, ואילו יד ימין לוקחת מבחוץ את גשר כף רגל ימין גם היא. המטרה, הנחת עקב הרגל מעל ועל הקודקוד.

השיעור הדרגתי התנועות איטיות, רוב האנשים מצליחים בסופו של השיעור, אך יש כאלו שאינם מצליחים, והם אלו המחזיקים את אגודל יד ימינם בנפרד משאר האצבעות ולא בצמוד להן. לכאורה פרט שולי קטנטן וחסר כל ערך אבל האגודל הנפרד משאר האצבעות מפריע למנגנון, המפרק נתקע בצלעות, האגודל חש כנשבר, והמערכת היותר פרימיטיבית שבמוח משדרת לשרירים על קושי בלתי ניתן להתגברות, ופוקדת לחדול מהתנועה, בניגוד לרצוני. ומאחר שיש כאן מלחמה בין שתי מערכות הרצונית והלא רצונית אין טעם להשקיע יותר כוח והשתדלות, אלא להיות קשוב לגוף, ולצרף בפשטות את האגודל לשאר האצבעות ואז תעבודנה שתי המערכות בהרמוניה, והתנועה תהפוך לפשוטה קלה, והאימון החוזר על עצמו, יהיה אפקטיבי במספר פעמים מועט, ולא תהיינה לנו בעיני עצמנו סטיגמה של מזדקנים שהגוף עשה כבר את שלו ואינו מסוגל יותר.

כאמור הליקוי אינו בגוף, המגבלה היא בחוסר הקשב לצרכים של גופנו. כלומר הבעיה פעמים רבות איננה בחלק זה או אחר של גופנו, אלא באופן ובדרך שאנחנו עושים שימוש בגופנו. יתכן שבאופן מכני יש הקבלות ודמיון בין גופנו למכונה, כי הרי מוח ויד אדם בנו את המכונה על פי המתכונת העקרונית האנושית וזאת אנו שוכחים כמטפלים, נדמה לנו שמן הראוי לאדם לחקות ולהדמות לתפקודה של המכונה.

כפי שאין שום אפשרות לבנות מכונה ללא מחשבה מכוונת, אין אפשרות לתפעל את הגוף האנושי ללא מחשבה תחילה, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", ולא בהחלטה תחילה. ולכן בקבוצות שלנו בשיטת פלדנקרייז מגיעה כל הקבוצה "המתעמלת" בלי הבדל גיל מין והכשרה קודמת כמעט לאותם הישגים, כמובן שישנם הבדלים אישיים דקים, אבל תמיד ההטבה היא כללית, באם היה קשב. לא אחת המבוגרים יותר, מגיעים להישגים מהירים יותר, התנסות התנועתית לעבוד בהבחנה ולא בכוח תורמת לכך, ואז מבחינים שהאנטומיה האנושית הכללית דומיננטית ומטביעה את חותמה ולא התכונות האינדיבידואליות של פרט זה או אחר.

המערכת הפרימיטיבית שלנו של התנועות הבלתי רצוניות אינה משתפרת בעבודה, היא די מושלמת לאחר מספר חודשים מהלידה, למעט פגמים מולדים אצל חריגים. ובכל זאת ההבדל ביןבנ האנוש רב בין פרט לפרט, ואילו ההבדל בין כישורי מיליון חתולים למשל קטן, ואינו נראה לעין. אצל בני האדם רק יחידי סגולה שומרים על היכולת התנועתית שלהם לאורך שנים מבלי לאבדה. וזה תלוי ביכולת ובהרגלי הקשב. היכולת להקשיב לגוף עושה את ההבדל בעוצמת השריר, ביכולת ההתכווצות במהירות, בטונוס וכמובן בתוצאה. את אותו שעור המתעסק בהרמת העקב מעל הקודקוד בעזרת הידיים אני מחלק לשנייים 35 דקות ראשונות אני מתרגל את הצד הדומיננטי - ימין למשל. ועובר תנועה תנועה בהדרגה עד שהנחת העקב על הקודקוד אפשרית אצל הרוב.

את עשר הדקות האחרונות אני מקדיש לצד שמאל, אבל "מבצע" את התרגילים אחד לאחד רק במחשבה כך תשע דקות. בדקה האחרונה אנו מתנסים בצד זה בתנועה גופה, וראה "זה פלא" התנועה שלא מומשה אלא רק דומיינה, מתבצעת כעת בקלות רבה יותר מאשר התנועה בצד הראשון שאומנה פיסית במשך 35 דקות. בצד הימני עשינו תנועות רבות גם בלא קשב כי לאחר שתיים שלוש תנועות פעלנו כהרגלנו באופן אוטומטי, ואילו בצד השמאלי כשאתה נזקק לדמיון, אין באפשרותך לעשות תנועה בלא משים, כלומר בלא להקשיב, אין באפשרותך להיכנס לרוטינה תנועתית ועובדה שביצוע התנועה היה קל נוח וגבוה יותר. ובכן זאת עובדה שחוזרת על עצמה, לשיפור אין שום קשר להשתדלות שבעבודה קשה, אין טעם לחזור אין ספור פעמים על אותן תנועות ולקבל אותה תוצאה מבלי להתקדם באופן משמעותי.

למה הקשב משנה, ומהו קשב?

בודאי לא אחדש לכם בפרטים אלו דבר, אבל הקשר של הקשב לתוכן השיטה שלנו חשוב במיוחד. כל מערכות ומנגנוני העצבים במבנה האנושי והמוח הם פרימיטיביים, מושלמים ומולדים פחות או יותר, ישנו חלק אחד במוח שגדל ומתפתח ושונה מאשר אצל שאר בעלי החיים. הוא גם גדל לעומת השאר, וכמובן שאינו קשור בתכונות תורשתיות. זהו החלק הקדמי של המוח, הקורטקס. את תוצאות תיפקודו ניתן לשכלל ולשפר ובו אנו מוצאים את ההבדלים שבין אדם לאדם.

כל ההוראות של המערכות האחרות נותנות פקודות של הכל או לא כלום. וזהו ההבדל בינן למערכת הלא פרימיטיבית בה אנו שולטים בדקויות, בתזמון באיכות וביכולת של תנועה הפיכה, כלומר תנועה שאנו יכולים לחזור לשפר ולעדן אותה במידה ואנחנו קשובים לה. התנועה ההפיכה נמצאת תמיד בקורטקס, שם הקשב, האסוציאציה, בקיצור היכן שנמצאת התבונה וזאת שכבת מח בת ששה - שבעה מ"מ. כל תנועה שמקורה בתודעה המפעילה את הקורטקס המוטורי שיש בו תנועות רצוניות, כל התנועות הללו, עוברות דרך הטרקט - הפירמידאלי הצומח וגדל לפחות עד גיל 20 באופן משמעותי כמובן שאפשר ללמוד לנגן ולצייר ולנצל את הקשרים הללו בכל גיל.

ברגע שאנו פועלים באמצעות הקורטקס בנושאים של מרחב וזמן, נכון ולא נכון, כלומר בשליטה מוחלטת של ההכרה, כך תתערבנה בפעולתו פחות תנועות לא רצוניות אנטגוניסטיות לכיוון וכוונת התנועה כלומר היעילות הפשטות וקלות הביצוע תהיה גלויה לעין מבלי להתאמץ ולהזיק לגוף, מחמת תנועות מתנגדות שאינן ברות שליטה. כלומר, הקשב לפונקציות המרחביות והזמניות, היחסים שבין כל האיברים בזמן, חיוני לתנועה מתקנת, מתנועה מהירה ושבלונית, בלי קשב, אין סיכוי לשפר יכולת כלשהי, כי בתנועה קשה ואוטומטית, החלקים הבונים את השריר מסרבלים ומנפחים אותו מבחינת חומציותו. והרקמות הבונות אותו, מתרבות על חשבון התאים המתפקדים. כך שהעבודה וההעייפות לשמם, היא למטה מכבודו של האדם. ברצוני לציין שהרצאה זאת הושפעה מהרצאותיו של ד"ר פלדנקרייז בקורס לפסיכולוגיה שנה ג' באוניברסיטת תל אביב.

 

הטיפול האישי הוא הזמנה לשכלל את התנועה ולשקם אותה משנים של תנועה עצורה.

תרגול עצמי לשכלול יכולת התנועה - גם בבית. מגוון תרגילים למגוון קשיים ובעיות, על גבי דיסקים. התרגילים הנם תרגילי שמע, המיועדים לשמיעה.

החיים הם תנועה, אין חיים בלי תנועה.
ד"ר משה פלדנקרייז
Designed & Programed by RER