כיצד אני בונה שיעור ATM - מודעות בתנועה

בקורסים המקצועיים שאני מעביר באירופה, או בארץ במכללת וינגייט, אני נשאל לא אחת: "אלי, כיצד את בונה את שיעורי ה ATM שלך, האם יש בידך נוסחה שאפשר להעזר בה?"
24.04.2005 | אלי ודלר

השאלה חוזרת שוב ושוב משום שבאופי שיטת פלדנקרייז - שיעור לא יחזור על עצמו, ומגוון השיעורים עשיר כל כך עד שהוא מעורר פליאה אצל תלמידים מן השורה וכמובן, גם אצל תלמידי הוראת המקצוע, שהם יותר מודעים אל מול העושר המוגש להם במשך שנות הלימוד. אנסה להשיב לשאלה ואפרוש את מחשבותי ורעיונותי, שהם הבסיס לדרכי המקצועית.

ראשית, מן ההגינות, ראוי לציין שמשה פלדנקרייז (להלן: משה) השאיר לבאים בעקבותיו עושר אין סופי של חומר גלם באמצעות שיעורים מוקלטים, ספרים והרצאותיו באוניברסיטה. בנוסף, עשר שנות עבודתי במחיצתו, ו - 3 שנות לימודים יומיומים בקורס הראשון של משה, שהיתה לי הזכות להמנות על אחד משלושה עשר תלמידיו - הפכו את העניין והאהבה למקצוע. נלחמתי והצלחתי לקבל לידי את קבוצותיו של משה בסטודיו ברחוב אלכסנדר ינאי, למשך עשר שנים, במקביל לעבודתי במכון של ד"ר פלדנקרייז ברח' נחמני, שם נתתי שיעורי .F.I . העבודה במחיצת משה ב - ATM וב - .F.I הטביעה בי את חותמה והשפיעה על כיווני המחשבה ומציאת דרכים ופתרונות חדשים בכל מה שאני עושה - בעבודה, באומנות, במוסיקה, בטבע, בגידול ילדי ובחיי הנישואין. הכל התערבל, התמזג והפך לחלק מאד דומיננטי בחיי - מטמורפוזה של עבודה ודרך חיים.

אינני רואה בעבודתי מקור פרנסה בלבד או עיסוק מרתק, אלא הוויה שנטמעתי לתוכה, וזהו בית שנמצא במוח ובגוף וממנו אני יוצא למסעותי היומיומיים, אם למרפאתי ברח' רמברנדט או למכון וינגייט או לקבוצות ה-ATM שלי או לכל מקום אחר בעולם. גם כשאני שב לביתי , איני שם מסך כדי להפריד בין "העבודה" לבית, משום שדרך התפתחות ילדי, מהווה גם היא מקור השראה ולימוד לעוד ועוד רעיונות. בדברי אלה רציתי להדגיש, שבמחיצת משה ובהדרכתו, צויידנו בעיניים רואות, מקשות שואלות ולומדות, וזה הרבה יותר משינון טכניקות.

למדתי להתבונן ולראות כל יום ובכל שניה ראייה רעננה ורלוונטית מבלי להכנס לתבניות ומוסכמות כוללניים.

וזאת אני מנסה להקנות לתלמידי - מבט וקשב במקום תירגול מיכני ושינון.

רבים מתלמידי מבקשים נוסחאות וקיצורי דרך, "איך בונים שיעור עשיר כל כך ומפתיע בדקויותיו במקום שיעור 'רזה' ומשעמם?" אני מתייחס לשאלתם ברצינות ולו רק משום שזאת השאלה ששאלתי את את משה בתחילת דרכי כשאיפשר לי להדריך במקומו.

שאלתיו : "משה, כיצד אתה מוציא מתחת ידיך עוד ועוד שיעורים כל כך עשירים מפתיעים ותכליתיים?". תשובתו הייתה: "הסתכל על שיעורי ובצע אותם בעצמך, במשך השנים הם יוטמעו בך ואז אתה תוליד אין ספור שיעורים משלך." התשובה כמובן לא סיפקה אותי, אבל היום, כשאני מצוייד ב"זוג עיניים", שונות מאשר אז, אני רואה בתשובה עולם ומלואו. כשראיתי את משה בא עם סקיצה גרפית של כמה תנועות על נייר מהוה, ובונה מזה יצירה מושלמת, הייתי מתוסכל והכל נראה לי מסתורי ורחוק מהישג יד. היום אני בא לשיעור עם סקיצה של תנועה אחת או שתיים בראשי, מסקיצה זו אני בונה את כל השיעור. מאחורי שלושים שנות למידה תוך כדי העבודה, זה הרבה יותר מ"סתם" נסיון.

אני מתחיל את השיעור בתנועה מסויימת, התנועה מצמיחה מעגלים רבים נוספים, וכך מתפתח השיעור. התנועות "מצטיירות" לעיני רוחי לפני שתלמידי מממשים אותן. אני מציע לכתה את התנועה, אני סוקר את כולם בצורה סיסטמטית ומסמן לעצמי היכן אני מבחין בקושי העיקרי. לרשותי אין-ספור פתרונות, הפתרונות צצים כתנועה ועוד תנועה, עד שכל הכתה התקדמה צעד אחר צעד, כל אחד על פי דרכו. אני שבע רצון אם הקבוצה אינה עובדת באופן אחיד כמו מקהלה, כל אחד מוצא לעצמו כמיטה הבנתו, את מסגרת פעילותו הגופנית והתנועתית ופתרונות משלו בניואנסים דקים. ברגע שאני רואה שמספר אנשים מביטים בזולתם, ומנסים להבין את התנועה - ברור לי שיש בעיה סמנטית, וצריך למצוא זווית הסבר נוספת. למעשה ניתן לומר ש - %80 מחומר הגלם לשיעור נמצא בתנועות של תלמידי, ובאופן בו הם מצאו פתרון למימוש התנועה. אני "גונב" מהם ושואל פתרון מוצלח לטובת כולם - אבל גם פתרון כושל "אצוד" למענם, כדי להבליט יותר את הפתרון החסכוני היעיל והטבעי. וכדי לפרוץ אפשרויות חדשות.

אני יוצא מתוך הנחה שאותה תנועה, קשה כביכול, היא בעצם קלה לביצוע, אם לא נפריע למימושה בתנועות אנטגוניסטיות בלא משים. מכיון שעלינו "לסלק" את אבני הנגף שההרגלים וחוסר הרגישות שלנו הציבו בדרכנו, אני מתמקד באותה תנועה וחוזר עליה, לאחר כל קבוצת תנעות, כך שהיא משמשת כסמן דרך לנושא העיקרי של השיעור. מאות אלפי שיעורי ה - .F.I שנתתי בכמעט 30 שנות עבודתי, מאפשרים לי לחוש בגופי את מה שאני מציע לתלמידי. הפתרונות להפרעות מכל סוג שהוא נובעים מהכרותי את הגוף.

ככל שמגוון הפתרונות שכבר "הייתם בהם" עשיר יותר הפתרונות החדשים שאמצא יהיו חסכוניים ומדוייקים יותר. בשיעור עצמו אני "מצלם" ומתביית על תלמידים שונים בסריקה מאד סיסטמטית. למשל: 1) אני "שואל" תנועה מתלמיד ותיק שעובד נפלא, בדייקנות חסכונית ודקויות תנועה אינטיליגנטיות במיוחד. 2) תלמיד חדש שאינו בטוח בעצמו ובגופו, מביט לצדדים ומנסה לחקות את שכניו. שפת גופו עצמו זרה לו וצריך בסבלנות רבה לחדש את השפה שהייתה "שפת אם" בילדותו. 3) אני מביט באדם שכואב לו. ראשו ולבו רחוקים מלהקשיב. הוא מתמקד בעיקר בכאב ובגלל חוסר יכולתו במצב זה, הוא טוען שאיננו מבין את ההוראות. 4) אני מביט באדם שעובד כאוטומט בחוסר רגישות משווע לגופו, בכוח ובמהירות לא מבוקרת. 5) אני מביט באדם מאד "גמיש" בחלק מסויים בגופו ונוקשה בחלקים אחרים, וכדי "לפצות" על הנוקשות הזאת תנועותיו גדולות ותיאטרליות כאילו הוא בתחרות ספורט. התוצאות כואבות ולא מלמדות, ובאות לידי ביטוי בחוסר נוחות וכאב לאחר השיעור. 6) אני מסתכל באדם שנמנע מתנועות מסויימות בגלל דעות קדומות, למשל עמידת ברכיים, בגלל חשש כי זה "מזיק" לו. אלו כמובן רק אבות טיפוס.

יש גוונים שונים של "אישיות תנועתית" המרכיבים את קבוצת האנשים המתאמנים ב A.T.M אני חש עצמי כרועה בעדר, לא אשאיר אף אחד מאחור בגלל קושי, לא אבליט אף אחד בגלל יכולת משופרת, עלי לגרום לכך, שכולם ילמדו מכולם, לכל אחד יהיה מרחב מספיק למימוש יכולתו ולביטוי עצמי, כל אחד יצא בסוף השיעור נינוח ורענן, ובעיקר עם רפרטואר תנועה עשיר יותר. וימצא לעצמו נתיב לשבילים נוספים לתנועתו היומיומית ויחוש שזה קורה לו מתוך הלמידה.

אפשר לומר שאני רואה כל שיעור כיצירה הרמונית, ואת תלמידי הקבוצה כתזמורת בעלת כלים אינדיבידואלים מגוונים. אני מנצח על התזמורת, היצירה נולדת תוך כדי הנגינה. אני בא אמנם עם נושא מסויים שהוא אולי חוט השדרה, את החוליות, המפרקים השרירים, כלי הדם, האברים, העור, הבעת הפנים והביטוי הגופני עלי לעצב מתוך האנשים, בעזרתם, בהסכמת ובהבחנתם המלאה.

אסור לי בשום אופן לבוא עם שיעור מוכן, מאלף ועד תו, לכפותו ולהדביקו על האנשים כי אז זה ידמה ל"נשף מסכות". בכל שיעור אני בוחן בעין רגישה וקולטת כל ניואנס של תנועה, השיעור נתפר בתפירה עילית שתתאים לכל אחד כאינדיבידואל, ולקבוצה כקבוצה. לעולם לא תהיה זאת תפירת קונפקציה ולכן כל שיעור הוא בשבילי הרפתקה מרתקת, ולתלמידי חוויה מלמדת. המפגש עם התלמידים מאפשר יצירת אין-ספור שיעורים טריים מרתקים ושונים. זו הסיבה שאין אפשרות להגדיר בנוסחה אחת כיצד לבנות שיעור ATM.

כל מורה חייב לפלס דרך לעצמו, כדי להורות לתלמידיו באמצעות השיעור את גבולות הנוחות והרחבת האפשרי. לסיכום: אני רואה ובונה כל שיעור כיצירה: יש נושא ראשי ושינה תנועה בסיסית מלווה וחוזרת על עצמה בווריאציות וכיוונים שונים. לשיעור ישנם כיוון ומטרה לשימוש ספונטני בחיי היומיום ובתנועות הנרכשות בו. התנועות אינן קובץ מקרי של תנועות יפות או דומות. כל תנועה היא אם נדמה תזמורת התלמידים הם הנגנים ולכל אחד כלי נגינה משלו. אני מאפשר לו להתבטא תולדה של קודמתה ובאה לשרת את התנועה הנוספת שנולדה בעקבותיה. כדי שילמד ראשית את הפרטיטורה הפנימית שלו, וזה ימנע ממנו להעתיק תווים חיצוניים בלבד.

אני חייב לאפשר לכל תלמיד למצות את יכולתו מבלי שיחוש עצמו מתוסכל, אלא כמי שמחדש נעוריו ותנועותיו מקדם. לאדם מבוגר שמצליח "פתאום" לבצע תנועות שנשכחו מהרפרטואר שלו מזה זמן רב וכעת הוא מבצען כלאחר יד, חוזר אליו בטחונו העצמי בגופו בבריאותו ובעצמו. מאחר שלמעשה אנו עוסקים באמנות, קשה להסביר כיצד לכתוב שיר, ולא תמיד די במילים. שיעור ערכי הוא בעיני שיעור המצליח להימנע ולהתרחק מהתבנית, שבה התירגול הוא השחקן הראשי. בעיני רצף אורגאני של תנועות יוצר את השלם מכף רגל ועד ראש.

 

הטיפול האישי הוא הזמנה לשכלל את התנועה ולשקם אותה משנים של תנועה עצורה.

תרגול עצמי לשכלול יכולת התנועה - גם בבית. מגוון תרגילים למגוון קשיים ובעיות, על גבי דיסקים. התרגילים הנם תרגילי שמע, המיועדים לשמיעה.

החיים הם תנועה, אין חיים בלי תנועה.
ד"ר משה פלדנקרייז
Designed & Programed by RER